השנה הייתה 1997. רציתי להיות לבד. אבל התגייסתי והוצבתי בבסיס סגור, בחדר עם 5 בנות.
השנה הייתה 1999. רציתי לבד. אבל ברחתי לניו יורק ונכנסתי לזוגיות של 7 שנים.
השנה הייתה 2007. רציתי לבד. אבל שוב ברחתי. הפעם לספרד והתמסרתי לזוגיות חדשה.
השנה הייתה 2009. רציתי לבד. הייתי לבד.
השנה הייתה 2012. למדתי להיות לבד ואז התחתנתי....
יש לי נפש שרוצה לבד. אני צריכה לפחות שעתיים או שלוש של לבד כדי להשקיט את הכל מסביב ולשמוע את המחשבות של עצמי. זמן לבד מאפשר לי להתבונן על הדברים ממרחק, מפרספקטיבה. מאפשר לי לעכל חוויות, מחשבות, רגשות שלא תמיד מבינה עד הסוף כשאני בתוך הסיטואציה.
רוצה לבד אבל לא יודעת איך. לקח לי זמן רב להבין את זה. תמיד התגאתי בכך שאני אוהבת להיות לבד, אבל תכלס, עד גיל 30 לא באמת הייתי לבד לרגע. לא ידעתי איך להיות לבד. היו תקופות שלמות שהרגשתי בודדה, אבל תמיד מוקפת באנשים. תמיד בתנועה. פחדתי להיות לבד.
בפנים הייתה ריקנות, בלבול, ולא היה מספיק תוכן, אז ברחתי לכל הסחת דעת אפשרית, בעיקר למערכות יחסים. מישהו שימלא את החלל. שיצור רעש.
עכשיו מתרגלים לבד. בגיל 31, אחרי גירושים ומערכות יחסים קצרות וכושלות, הגעתי לקצה. הרגשתי שאני רצה במעגל. נופלת לאותם בורות. עייפה מהמרדף, החלטתי על תקופת התנזרות מגברים ושאר ירקות. רציתי לבד, אבל עכשיו באמת. עד שיהיה ריק. עד שייוצר קצת שקט ובהירות.
חודש ראשון בהרפתקה, לפחות פעמיים ביום הציפו אותי כל הפחדים והרגשות האפשריים – הבדידות באה לבקר, הריקנות איימה להשתלט, השעון הביולוגי מתקתק, וימי שישי הגיעו וריסקו אותי לרסיסים. לא היה לאן לברוח. ואז גיליתי עובדה מרעישה – בבוקר אותן תחושות חלפו. לפעמים גם אחרי כמה שעות. פתאום הן לא היו כל כך מפחידות ומאיימות. הפיל היה בחדר. הייתי לבד. לאט לאט הלבד הפך מאויב לידיד.
חצי לבד, חצי ביחד. כשסוף סוף למדתי להיות לבד, התחתנתי שוב. הלבד היה חשוב לי אבל כנראה שלא רציתי להיות לגמרי לבד. רציתי גם ביחד. עכשיו האתגר היה ללמוד לייצר זמן לבד ותחושת חופש גם עם עוד מישהו בבית.
בערך שנה וחצי אחרי שהבת הגדולה נולדה, שוב הרגשתי שאני נחנקת. הייתי זקוקה לזמן לבד. כבר הבנתי שאם אין לי אויר אני עלולה לברוח שוב. שבועיים הסתובבתי בבטן עם התחושה הזו. רציתי סוף שבוע לבד. חששתי מהתגובה של בעלי. מותר בזוגיות לרצות לבד? ועוד ביום שישי?! בסוף בחיל ורעדה העלתי את הרעיון בפניו. אמרתי לו שאני חייבת. שאחרת אין לי אויר. להפתעתי, לא הייתה לו בעיה עם זה.
לסיכום:
לבד זה לגיטימי. לאלה שצריכים זמן לבד עם עצמם, קודם צריך להבין שזה לגיטימי, גם בתוך מערכת זוגית וילדים.
לבד קצת לפני – לא להגיע לקצה. אם המסגרת הזוגית לפעמים סוגרת עליכם, זה רק טבעי. שווה לעצור ולחקור מה תורם לכם לתחושה של חופש ולייצר מקומות שבהם יש לכם לבד, באופן קבוע.
קצת פרספקטיבה. בחיים יש תקופות שונות. יש תקופות שבהן פשוט אין לבד. אפס. וגם את זה צריך ללמוד להכיל. כמו כל דבר בחיים, גם הלבד זה עניין של מינונים.