ניו-יורק, 1999
הפרק השני נגמר בפרידה אחת וטיסה אחת לניו-יורק.
הפרק השלישי מתחיל (והמשיך לתקופה די ארוכה) בחצוצרות וכינורות, באביר על הסוס הלבן (נקרא לו י'), בחלומות שמתגשמים, אך היו בו גם סדקים. במבט לאחור, האהבה הגדולה שלי התחילה בשלוש בגידות קטנות – פעם אחת של י' בחברו הטוב, פעם שנייה עם האקסית המיתולוגית שלו, ופעם שלישית, כשנהפך לאיש אחר ממה שהכרתי.
גיל 20. כבר בטיסה לניו יורק אני מחליטה שאני מנסה הכל. חווה את כל מה שלא העזתי עד עכשיו, אוכל, סמים, מסיבות, חברים...הכל. וניו יורק מילאה את הבטחתה.
התגוררתי אצל חברה טובה מהתיכון. הכרתי את י' רק כמה שבועות אחר כך, כשחזר מעבודה במובינג. בינתיים, הכרתי את כל החבר'ה שלו. הם היו חבורה מגובשת, עוד מהקיבוץ. פתאום הייתי חלק מחבורה מגניבה. מה שאף פעם לא היה לי. הייתי בעננים. גרנו באותו בניין ובילינו ימים שלמים ביחד, מסתובבים ברחובות ניו יורק, בסנטרל פארק, במסיבות.
הוא היה גבוה, יפה, מרשים, ומסעיר. וכולו שידר חופש, הרפתקאות וחיים מוקפים בחברים – בדיוק מה שהיה חסר לי. הוא הגיע לשבועיים, לארוז ולעזוב לטיול למזרח. לא באמת חשבתי שהוא מעוניין אבל היה מתח. אחרי שבוע, חברתי רמזה לי שהוא רוצה אותי אבל מתרחק בגלל חברו. באותו לילה לא הצלחתי לישון מהתרגשות.
בבוקר דיברנו. הבנו שזה רציני. ההתאהבות הייתה מיידית. הוא ביקש את רשותו של ד' להיות איתי. היו כמה ימים לא פשוטים. ד' לא דיבר איתי כמעט 3 שנים אחר כך.
את השבוע האחרון של י' בניו יורק בילינו ביחד, שמחים ומאוהבים. הוא היה האביר על הסוס הלבן שהבטיחו לי באגדות ובסרטים. לפני שעזב לתאילנד, הבטיח שיחזור. הוא אכן חזר אחרי 3 חודשים, לדירה ששכרתי לנו. אהבתי איך שהשתקפתי בעיניו. הייתי מושלמת בעיניו. הכל הרגיש לשנינו טבעי.
הסדק השני התרחש כמה ימים לאחר שחזר אלי לניו יורק. מצאתי מכתב שקיבל מהאקסית המיתולוגית שלו יום לפני הטיסה שלו. מסתבר שבזמן הטיול הוא שכב איתה כמעט כל יום. הרגשתי נבגדת. כעסתי. לא דיברנו יומיים שלושה. הוא ממש בכה והתחנן שלא אתן לזה להרוס לנו. בסוף סלחתי. האמנתי לו.
הסדק השלישי הגיע לאחר חצי שנה, כשנסענו למזרח ל-3 חודשים. בשבועיים הראשונים ביפן הוא פתאום התהפך. כאילו בן אדם אחר מולי. הרגשתי לבד בארץ זרה. באיזשהו שלב התפרקתי ובכיתי. הבנו שזה כתוצאה מכך שהפסיק לעשן גראס. אחרי זה הוא התאפס והכל שב לקדמותו.
שלושת הבגידות הקטנות נשכחו עד לרגע שהתיישבתי לכתוב את הפרק. בזכרוני, ההתחלה שלי ושל י' הייתה התגשמות של כל חלומותיי מהתיכון. ככה זה כשמתאהבים. הכל צבוע בורוד וקשה (או לא רוצים) להבחין בסדקים.
ונקודה למחשבה... חברים, חבורה, קומונה – אני עכשיו מבינה כמה הנוכחות של 'חבורה' הייתה משמעותית באותה תקופה. עם י' פתאום הייתי חלק מחבורה. אף פעם לא הרגשתי חלק ממשהו וזה קסם לי. בפעם הראשונה בחיי לא הרגשתי בדידות. היום אני יודעת שהדגש יתר על ההיבט הזה הוא בבחינת תמרור אזהרה – ברגע שאני מתחילה לדבר על, ולרצות להיות בחבורה\קומונה\משפחה, זה תמרור אזהרה שאני מתרחקת מעצמי.