בת 19
בהסתכלות לאחור על הזוגיות השנייה שלי, למדתי שתי תובנות מרכזיות על עצמי:
1) הייתי בורחת סדרתית. ברחתי כל פעם שלא יכולתי להתמודד עם המציאות.
2) לא ידעתי איך לגמור קשר בזמן.
כלא ובריחה
אם הפרק הראשון של מסע הזוגיות שלי נגמר בשבר, פרק 2 נראה דווקא מבטיח בהתחלה.
הכרתי את ג' בצבא, דרך חבר משותף. זו כבר הייתה אהבה בוגרת יותר. התמכרנו אחד לשני, בשיחות ליליות מהבסיס ובסופי שבוע פעם בשבועיים. אם הייתה חסרה לי פתיחות בזוגיות הראשונה, ג' היה תקשורתי מאוד ולימד אותי פתיחות מהי. הרגשתי שאני יכולה להתרווח לידו. הוא הבין אותי.
אחרי שנה וחצי השתחררנו מהצבא ושכרנו דירת חדר קטנה וקלסטרופובית בתל אביב. עבדתי בשתי עבודות, סביב השעון, במטרה לחסוך כסף ללימודים.
המציאות שאחרי הצבא היכתה בי. הבוס במסעדה התעמר בי. הייתי נכנסת הביתה אחרי משמרת, ישר למקלחת ובוכה חצי שעה. הפסיכומטרי שלי לא היה גבוה והרגשתי שמערימים כל מכשול אפשרי בדרך ללימודים. ככל שג' היה מרווח, כך אני הייתי מכווצת. הרגשתי שהכל סוגר עלי. החיים היו חרא וכל הזמן בכיתי. משהו בתמונה הזו נראה לי כל כך עקום ולא נכון. הרגשתי בכלא.
במקום התמודדות, תמיד עדיפה בריחה. נזכרתי בחלום שהיה לי מגיל 12 לגור ולעבוד בחו"ל. החלטנו שאני אסע לבקר חברה בניו יורק והוא יטוס עם חבר לדרום אמריקה וניפגש אחרי חודשיים בניו יורק. זה לא קרה. כנראה הרגשנו שזה הסוף כי הפרידה הייתה מלווה בהמון כאב ודמעות. חודש אחרי שנחתתי בניו יורק הכרתי את מי שיהיה בן זוגי לשבע השנים הבאות. נפרדנו בטלפון, כשהוא רחוק בדרום אמריקה.
אופציות פתוחות וזאת שלא יודעת לגמור בזמן
כמו בקשר הראשון, היה לי קשה לחתוך. הסופים נראים לי בלתי אפשריים.
למרות שבחרתי בבן זוג אחר, ולמרות שגרתי בניו יורק, שמרתי על קשר עם ג' למשך שנים רבות אחר כך. העיקר שישאר בתמונה. אם חלמתי עליו, התקשרתי לבדוק מה שלומו. כשהגעתי לביקור בארץ, אז הייתי "חייבת" להתעדכן. בחרתי חדש, ולא שחררתי את הישן.
הקושי שלי לסיים קשרים נובע מכל הסיבות הבנליות – הרעיון שהוא ישנא אותי פתאום, הצורך ברשת ביטחון, באופציות חלופיות למקרה ש..., הצורך שתמיד יהיה מישהו שירצה אותי, שיאהב אותי, שמחכה לי, אחרת מה אני שווה. היום אני שווה לא בגלל מה שהוא חושב, אלא בגלל מה שאני רוצה. אני יותר מתעסקת ברצונות שלי ופחות במה הוא יחשוב, אז הרבה יותר קל לשחרר משהו שכבר הסתיים.
בדיעבד, כל כך הרבה חודשים, שנים, אנרגיה ושברון לב היו נחסכים אם רק הייתי יודעת לשחרר. היום אני עדיין לא גומרת בזמן, אבל הסופים מתקצרים.