לפני כ-6 שנים כתבתי על הקשיים שהתעוררו בזוגיות שלי בעקבות כך שהיינו בצדדים מנוגדים של המתרס הפוליטי, ועל איך התמודדנו עם זה.
מאז השתנה דבר או שניים. במרחב האישי, התווספו 3 ילדות קטנות לבית, הרבה כביסות ודאגה לפרנסה, כך שלא נשאר כמעט פנאי וזמן לחשוב על פוליטיקה.
מה שלא השתנה זה האמוציות והלהט של ויכוחים פוליטיים בין שמאלנים לימניים בסלון, בעבודה, בין בני משפחה, חברים ובין בני זוג.
כמה פעמים נתקלתם בסיטואציה בה ימני הצליח לשכנע שמאלני, ולהיפך? מעט מאוד, אם בכלל.
וכך היה הדבר גם ביני ובן זוגי בשנה הראשונה בנישואים, עד לרגע אחד ששינה ב-180 מעלות את הדינמיקה הזו.
אני אז הצבעתי לשמאל והוא הצביע לימין. הגענו לקשר משתי קצוות אידיאולוגיים. כשהתקרבו הבחירות, התחילו המריבות. נכנסנו ללופ בו כל אחד מאיתנו הביא "הוכחות" לכך שהוא צודק והצד השני הזוי.
הדינמיקה ביננו התחילה להשתנות ברגע אחד שזכור לי במיוחד: באחת השיחות האינסופיות שלנו על 'חלוקת ירושלים', לא הגבתי מיד בחזרה ולאחר כמה דקות מחשבה, אמרתי: "אתה יודע מה, זה באמת נושא מאוד מורכב. אני יכולה להבין איך אפשר לראות את זה גם מהזווית הזו".
הייתה שתיקה. ראיתי על פניו שהוא מופתע. ההכרה, ולו חלקית, בנרטיב שלו, שינתה משהו. אצלו ואצלי. המאבק ביננו התחיל להירגע.
מאותו רגע קטן, בתהליך הדרגתי, הצלחנו לעבור מוויכוח לדיון. עברנו מעולם של שחור ולבן - לעולם של גוונים בו אנחנו מנסים לשאת את המורכבות של המציאות ולחיות עם הניגודים.
כשמישהו נותן תוקף לסיפור שלנו, גם אם הוא לא מסכים לגמרי, אנחנו כבר לא חייבים להגן על הסיפור בחירוף נפש. כשיש מקום לנרטיב שלנו בשיח, רק אז יכול להיפתח סדק שדרכו נוכל להכיל דעה שונה.
בכל זוגיות יש פערים, אם זה לגבי חינוך הילדים, סדרי עדיפויות, ההתנהלות הכלכלית, או לגבי דעות פוליטיות. לא תמיד אפשר לפתור או להסכים אבל אפשר לתת דגש על המחבר וללמוד לחיות עם הפער.