דינמיקה של "רוצה - הודף" בזוגיות ואיך אפשר לצאת מהלופ הזה
(*נכתב לעיתים בלשון זכר ולעיתים בלשון נקבה, אך תקף לשני המינים).
ביחסים לפעמים יש אחד שרוצה הרבה, ואחד שרוצה מעט.
אחד רוצה יותר משפחה, יותר לצאת לבלות עם חברים, יותר סקס, יותר חיזור, יותר לדבר, יותר מגע, יותר לתכנן, יותר יוזמה…והשני רוצה פחות.
ה"הרבה - מעט" הזה, הוא יחסי. יחסי לזו שעומדת או עומד מולך.
יכול להיות שלך יש יכולת (ורצון) לארח חברים כל שבוע, לעיתים אף פעמיים שלש בשבוע, ולהנות מזה. בזמן שלבן הזוג שלך, יכולת ההכלה מסתכמת בפעם בחודש. מעבר לזה, זה כבר מעייף אותו.
כמו שחברה אמרה לי - "את יכולה לאכול 2 המבורגרים במסעדה, לו יש מקום רק להמבורגר אחד".
ככל שאחד רוצה יותר ודוחף לעוד, השני יהיה עסוק בהדיפה. כי זה יותר מידי עבורו. כך קורה שבני הזוג מתמקמים בקצוות של "רוצה" - "לא רוצה".
זה קשה לשני הצדדים - הצד שרוצה הרבה, יוצא מאוכזב ומתוסכל, מרגיש שהוא כל הזמן צריך להנמיך ולרסן את הרצונות שלו, ומרגיש שמכבים אותו. הצד שרוצה מעט - מרגיש שהוא מאכזב כל הזמן. שהוא לא מספיק, שהוא "הורס מסיבות" או "מכבה שמחות". בעצם שניכם חווים אכזבה ואכזבה זה רגש שקשה לשאת.
אז איך אפשר לצאת מהדינמיקה הזו?
כדי לסדוק את המעגל הזה, הצד ש"רוצה הרבה" יצטרך ראשית להוריד את הלחץ והתסכול מהצד השני. אין הכוונה כאן שירצה פחות בהכרח, אלא לרצות פחות מהצד השני כרגע. לדוגמה, אם אני רוצה לצאת עם חברים בערב. אני יכולה לשאול את בן הזוג אם הוא רוצה גם. אם הוא אומר שהוא לא רוצה, אז לצאת בלעדיו ולא להיות מתוסכלת מכך.
ככל שהצד השני יהיה פחות עסוק בהדיפה כל הזמן, יתחיל בהדרגה להתפנות לו מרחב לחשיבה מה הוא רוצה וליוזמה מהצד שלו.
בעצם, צריך לייצר קצת נפרדות, כדי לחזור ולהתחבר אחר כך ממקום טוב יותר. להתחבר ממקום של כבוד לקצב ולצרכים של האחר.
כדאי לקחת בחשבון ששינוי כזה, כמו כל עבודה על רגש, על שינוי תבניות חשיבה, ושינוי ההתנהגות, הוא לא קל ולוקח את הזמן שלו. הצד ״הרוצה״ עלול לחוות תסכול ממושך, והצד ״ההודף״ לא ישר ייכנס לוואקום וייזום. זה יכול לקחת זמן.
ואם זה לא קורה בסוף, אז זה מצריך התבוננות יותר עמוקה.
כנראה שלעולם יהיה פער ברצון וביכולות שלכם. אבל ככל שנשלים עם הפער הזה ונלמד לחיות איתו, התסכול ילך ויפחת.