הם היו ביחד כמעט 19 שנים. ההתחלה הייתה מדהימה. תשוקה, סקרנות, עניין, אכפתיות, רצון תמידי להיות ביחד...כמו בסיפורים. עם השנים, הילדים והשינויים, התרחבו הפערים ולאחר ניסיונות רבים לשפר, להתקרב ולהתפתח ביחד, הם החליטו שהם בעיקר סובלים.

אמיר (שם בדוי) וזוגתו היו בטיפול זוגי לתקופה משמעותית של שנה וקצת, והתהליך הזה הסתיים בפרידה. אמיר החליט שהוא מוכן לשתף את הסיפור שלו, ובהסכמתו עיבדנו את השלבים שעבר, שעשויים לעזור להבין את הזווית הגברית בתהליך גירושין, שלרוב פחות מדוברת.

למה בחרת לשתף את סיפור הפרידה שלך?

חשבתי שזה יכול לעזור לאחרים. כשישבתי לסכם לעצמי את הדברים שעברתי ולמדתי, חשבתי שהלוואי שמישהו היה אומר לי את הדברים האלה לפני שנה. ואולי אני עושה את זה גם קצת עבורי - לזכור את כל מה שהיה ולוודא שאני אקח את מה שלמדתי מכאן לחיים החדשים שלי.

נתחיל מההתחלה – מה היו הקשיים שהביאו לגירושים?

היינו בני 27 כשנפגשנו. חבר חיבר ביננו ומהפגישה הראשונה היא כבר נשארה לישון אצלי. ההתחלה הייתה כמו חלום. הייתה אהבה גדולה, תשוקה, סקרנות אינסופית, תחושה של חיבור, אבל הדינמיקה שנבנתה בינינו מהר הייתה, בראייתי, של מטפל-מטופל. בעקבות חוויה שהובילה להתערערות רגשית אצל בת זוגתי דאז, לקחתי על עצמי תפקיד של חזק ויציב שדואג לה ולנו. זה עבד בתקופה ההיא. אפילו חיזק.

השנים עברו, הילדים הגיעו, וביחד איתם – גם האתגרים. בחוויה שלי מערכת היחסים לא הייתה שוויונית באמת, אבל האהבה – איך שלא מגדירים אותה – הייתה נוכחת. היא החזיקה אותנו גם כשפערים התחילו להופיע. שנים רבות עבדתי בהייטק (ועדיין) והיא עבדה בעבודות מזדמנות. גם שעבדתי שעות רבות, לקחתי עוד ועוד אחריות ותפקודים בבית והעומס והאחריות נעשו כבדים יותר ויותר והביאו לתסכול ושחיקה.

כשלקחתי הפסקה מהעבודה כדי לנשום, כדי למצוא את עצמי מחדש, הרגשתי שהייתה ציפייה לעזרה מוגברת ממני בבית. מהר מאוד התפנה הזמן הזה לטובת צרכים של כולם – חוץ משלי. הרגשתי שכבר לא היה לי מקום. רגישויות החלו לצוץ, ופתאום אפילו הדברים הקטנים – שתיקות, מבטים, כביסה שלא התקפלה – קיבלו פרשנות רגשית מכאיבה. הרגשתי חוסר אונים, עלבון, התרוקנות. כשניסיתי לדבר על מה אני צריך, על הצורך להרגיש שותפות, קיבלתי תשובות כמו "אני לא כאן כדי למלא את הצרכים שלך". זה כאב.

החוזה הלא מדובר ביננו שבו אחד תמיד חזק ומחזיק את הכל – כבר לא היה תקף. פתאום גם אני הייתי פגיע והרגשתי שזו לא הייתה אפשרות בתוך הקשר. בדיעבד, גם לי היה קשה לזוז מתפקיד "המטפל" ופעמים רבות היא הרגישה שאני מתנשא וביקורתי מידי.

במהלך השנים הלכנו לטיפול זוגי. כל מטפל או מטפלת הביאו תובנות חדשות, אבל המהלך תמיד נקטע בדיוק כשנדרשה עבודה אמיתית. לעיתים נראה היה שלשיח על הבעיות היה מקום – אבל לא לפתרון שלהן. בכל פעם שהיה נדמה שמשהו זז, זה נעצר.

בסופו של דבר, זה היה רצף של נקודות שנאספו במשך שנים – לא רגע אחד. הצורך לשנות, הוויתורים האישיים, האמונה שאהבה תנצח – כל אלה נשחקו אל מול מציאות שבה שני אנשים משתנים, מתפתחים, ולא תמיד באותו כיוון.

סיפרת שנעזרתם בטיפול זוגי לאורך השנים, אפילו ניסיתם כמה מטפלים וכמה סוגים. מה המחשבות שלך על זה?

טיפול זוגי זה קשוח. המטפלת הראשונה שלנו שמה לנו מראות כואבות והייתי יוצא ממנה שבור, אבל לפחות היא עזרה לי ללמוד שזה לא ש"אני בסדר והיא צריכה להשתנות" אלא שגם לי יש תרומה, גם אני פוגע, וגם לי יש הרבה דברים שמתחבאים וצריכים עבודה.

ללכת לטיפול כדי להוציא כעסים ומתחים זה לא מספיק. לחשוב שאתה בא לטיפול כדי להגיד מה מפריע לך אצל האחר ולצפות שהוא ישתנה לא עובד. כדי שהטיפול יעזור, כל אחד צריך להגיע אליו כדי להבין מה הוא יכול לשנות כדי לתרום בצורה חיובית לקשיים. איכשהו ההבנה הזו חיזקה אותי - אני לא הולך לטיפול כדי שבת הזוג שלי "תראה אותי", אני הולך לטיפול כדי "להתפתח בעצמי". ועל זה יש לי שליטה.

הטיפול עזר לי לראות שאין נכון או לא נכון, צודק או טועה. יש מתאים. אנשים שונים בהגדרה, ולהאשים את השני על מה שהוא לא, זה לא הוגן וגם לא אפקטיבי.

המשכנו ללכת לטיפול זוגי, גם כשהתהליך הפך יותר למונולוג של כאב ופחות לדיאלוג של שינוי.

אחרונה בטיפול הייתה אשת מקצוע שהצליחה לייצר עבורי מקום אחר – שבו יש מקום גם לעצב, לא רק לכעס. עצב על מה שחשבתי ורציתי שיהיה ועל כך שזה לא קורה ולא יקרה. למדתי להפריד את הרגשות שלי מהתגובות של בת הזוג, והתחלתי לשקם את תחושת השליטה על חיי.

אילו אסימונים?

1. קוטביות – דרך הטיפול, הבנתי שהתמקמנו בקצוות: אני נוקשה והיא גמישה, אני שכלתני ורציונאלי והיא מלאת רגש, אני מתוכנן והיא ספונטנית. כמובן שיש הרבה זוגות עם שוני כזה ביניהם, אבל כל אחד מאיתנו התמקם בקטבים כך שהיה קשה יותר להיפגש באמצע.

2. הצרכים שלה, הצרכים שלי - יש 2 אנשים שבהגדרה הם שונים ויש להם צרכים מנוגדים לפעמים. בחוויה שלי, לצרכים שלי לא היה הרבה מקום ולא הרגשתי שיש התחשבות בהם.

3. האהבה מתה. מסתבר שזה באמת משהו שקורה. מה שלא יהיה הדבר הזה שהרגשתי בהתחלה, ושהחזקתי חזק כל כך הרבה שנים, פתאום כבר לא היה שם. אהבה יכולה גם להשתנות ולא להיעלם. אבל אצלנו זה הרגיש שהיא כבר לא קיימת. כאילו ירדנו בסולם של פירגון, אכפתיות, כבוד, ובמקום למלא אותי, הרגשתי שהמערכת יחסים שלי מרוקנת אותי.

מה מבחינתך היה הכי קשה בתהליך שעברת עד קבלת ההחלטה על פרידה?

תמיד האמנתי שאנשים יכולים להשתנות. שאם יש בעיה, צריך לפתור. שעל זוגיות לא מוותרים. הדפתי כל אפשרות אחרת. גם כשהבנתי שאנחנו רואים זוגיות בצורה מאוד שונה. גם כשהבנתי שאנחנו שונים ממה שהיינו בהתחלה ושיש לנו צרכים שונים, עדיין הדפתי. להיפתר מהתפיסה הזו היה קשה.

ניפוץ החלום - אחד הדברים הקשים שעברתי הוא ניפוץ החלום על משפחה, זוגיות, הורות. אני זוכר טוב את התחושה שהבנתי שהחלום הזה כנראה לא עומד להתגשם. פתאום אתה נשאב לוואקום - אם לא זה, אז מה כן? אתה מאבד את האדמה.

מעל הכל – ילדים זה הכי קשה. המחשבה על לפגוע בהם הרגה אותי. זה הרי אירוע דרמטי עם פוטנציאל שריטה עמוקה - איך הם יסתדרו? מה עם אני לא אהיה שם בזמנים שהם צריכים אותי? איך אני לא אראה אותם חצי שבוע?

ראיתי איך המודל שאני נותן לילדים שלי על זוגיות וגבריות רחוק מאוד ממה שאני מאחל להם, ומצד שני הבנתי שכנראה יש דרך לעשות את זה נכון ולצמוח ביחד מתוך זה.

אילו עוד פחדים היו?

שנה לפני, היינו כבר במקום שחשבנו להיפרד. שם פגשתי את כל הפחדים, כמו להודות שנכשלתי, כמו איך נסתדר כלכלית? מה עם הילדים? אני אשאר לבד? לא הצלחתי להתגבר עליהם ועדיין החזקתי באמונה שדברים יכולים להשתנות. החלטתי להישאר בג'ונגל והמשכנו לנסות. דברים המשיכו באותו כיוון. גל קטן של שינויים ושיפור למעלה ואחריו תמיד גל גדול שיורד ומרסק הכל. זאת כבר נהיתה המציאות שחיינו בה.

בדיעבד אני יודע שהשנה הזו הייתה שנת האבל שלי. אני משתמש במילה הזו די הרבה - "אבל". יש משהו בתהליך הזה של אבל שממש עזר לי להגיע להחלטה ואחרי זה גם להגיע לאן שאני היום.

מה מרגישים כשחושבים על פרידה ומה היו השלבים מבחינתך?

במבט לאחור, אני יכול לזהות פחות או יותר חמישה שלבים שעברתי:

1. השלב הראשון זה הכחשה - זה לא נכון. זה לא הסיפור שלי. אצלי זה אחרת. אני יכול. אני אצליח.

2. אחר כך בא כעס - כעס על למה זה לא עובד? למה היא לא מקשיבה לי? למה היא לא נותנת?

3. אחרי הכעס, הגיע הדיכאון - איך הגעתי למצב שאני בוכה באוטו? אין לי כוח יותר. למה כל השירים ברדיו עצובים כל הזמן?

4. התמקחות – בתוכי היו הרבה מחשבות של משא ומתן. אולי אני אצליח לבנות תשתית פיננסית שלא תכניס אותנו להישרדות? יש זוגות שמצליחים לפרק את הזוגיות ולשמור על משפחה.

5. בסוף הגיעה ההשלמה - הרגע הזה שאני מוריד את הבן שלי בחוג כדורסל אחרי פיצוץ נוסף ביננו, להדליק סיגריה, להגיד בראש "גרוש... גירושים... מתגרש.... אני הולך להתגרש??" ואז לשמוע את זה בקול בפעם הראשונה.

זמן הוא דבר קריטי. לכל דבר יש את הזמן שלו ואי אפשר לדלג פה. השלבים הם לא בקו לינארי. אבל כן יש כיוון והתקדמות מ-1 ל-5 על ציר הזמן.

איך הייתה שיחת הפרידה?

ישבנו במרפסת, הילדים לא בבית, אני לא נושם, ופשוט אמרתי לה. היא הייתה מופתעת. בילינו שעות בלבכות ביחד. אני התפרקתי. עד כדי כך שהיא נתנה לי חיבוק ואני הרגשתי שזה החיבוק האחרון שאני אקבל בחיים.

אמרתי שאני רוצה שנעשה את זה יפה. שראיתי אנשים שהאגו הרס להם את הפרידה, ואני מאחל לנו שנצליח לפרק את הזוגיות בלי לפרק את המשפחה.

ומה קרה אחרי השיחה?

משם התחילו חמשת חודשי הפרידה שלנו. מסודרים ממש לפי הסדר.

היו לנו כמה שיחות משמעותיות בחודש הראשון. זה היה אמוציונאלי עד כאב. בכינו שנינו בחודש הזה המון. נאמרו דברים שלא אמרנו שנים. דברים שהיינו צריכים להגיד ולשמוע.

בת הזוג שלי כעסה נורא. על מה שאני עושה לה, על זה שאני מוותר כשהיא לא. פתאום התחילו לעלות כל מיני דברים מהעבר שעשיתי לא בסדר. ולמרות שכבר ידעתי להבין את התהליך וידעתי שאם היא לא תעכס עלי היא לא תצליח לשחרר, זה עדיין כואב.

נעזרנו בליווי מקצועי. מטפלת שעזרה לנו בשני דברים עיקריים: לקחת אחריות, ולתת מקום למה שהיה טוב ביננו, אפילו שהוא איננו.

מה למדת מתהליך הגישור?

כשמסכימים על כותרת של "טובת הילדים" ובוחנים דילמות דרך המסננת של "מה יהיה הכי טוב עבור הילדים?" הרבה יותר קל למצוא מקום טוב באמצע.

כסף בדרך כלל יושב אצל אנשים על טריגר חזק. מה שעזר לי הוא להבין שכסף הוא כלי שאמור לשרת את המטרה הגדולה כאן - טובת הילדים.

חשוב למצות את כל מקרי הקצה. זה מייצר תשתית שתקטין את החיכוכים בעתיד.

הסכם טוב נשאר במגירה. המטרה היא לקיים את השיחות ולהגיע להבנות שיצליחו להחזיק בעתיד.

איך מספרים לילדים? מה אומרים?

בעצתה של המטפלת – יצאנו לטבע ומתחת לעץ, במשך 5 שעות, כתבנו את התסריט של השיחה. מה חשוב? איזה מסרים חשוב לנו לחזק. ממה להיזהר? ממש כתבנו תסריט, וחילקנו שורות ותפקידים, עצירות לשאלות או לנשימה, ומסר ברור ואחיד: אנחנו נפרדים כבני זוג אבל אנחנו לנצח נשארים ההורים שלכם.

רוב מה שזוכרים בשיחה כזו זה התחושה ולא המילים. שבנו על השטיח במעגל, החזקנו ידיים, כאבנו ובכינו, חייכנו וצחקנו, ובילינו את כל שאר היום בבית בלעשות אוהל, להתחבק, ולראות סרטים ביחד.

הילדים לא היו מופתעים. אי אפשר להסתיר את זה ממש. חשוב להגיע לשיחה כזו ביחד ועם כמה שיותר תשובות.

חשוב לזכור שאחרי השיחה הזו יש להם עוד שיחות עם החבר מהכיתה, והמורה, והדודה, והם שומעים עוד הרבה דברים שיכולים לבלבל, אז חשוב להבין שזו שיחה מתמשכת.

היום בהסתכלות אחורה, אני מרגיש שעשיתי את הפרידה עם הרבה מחשבה, קשב, וחיבור לעצמי ואני עדיין מאמין שהפרידה תטיב עם כולנו.

מילים לסיכום (מהזווית הטיפולית):

תהליכי פרידה וגירושים הם כואבים ומטלטלים, גם אם הם נעשים מהסיבות הנכונות. רגשות של פספוס, אשמה וכישלון עולים לא מעט בשלבים השונים של ההחלטה והפרידה וקשה לשאת אותם. ליווי מקצועי שעוזר לבני הזוג להגיע להסכמה משותפת על פרידה, מתוך לקיחת אחריות כל אחד על חלקו, עשוי להפחית בצורה משמעותית קונפליקט ומאבק בגירושים.

הכרונולוגיה של פרידה כפי שתוארה כל כך יפה ובכנות דרך עיניו של אמיר, היא סיפור על ניסיון לתפוס את מכלול הרגשות, חוויות והתמודדויות שפרידה עשויה להביא עימה, ודוגמה לאפשרות אחת להיפרד בהסכמה ושותפות.

עמית ברקן, עובדת סוציאלית MSW, מטפלת זוגית משפחתית, מנחת קבוצות ילדים להורים גרושים.